אמרי שפר י"א חשון ה'תשע"ח

בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.

     המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.

     וכתב ה"יערות דבש" בספרו: לא שייך שלא להיכשל בדאורייתא ומדרבנן מבלי לדעת הלכות שבת על בורים.

     ״ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ (דברים יא,יט). התורה הטילה את החובה על האבות, שילמדום את בניהם ויחנכום לתורה, לא רק ״בשבתך בביתך״, אלא גם ״ובלכתך בדרך״ – שגם ״בלכתך בדרך״, בצאתם מביתם, יתנהגו על-פי החינוך שחינכת אותם. (חת"ם סופר)

ארבעה דברים צריכים חיזוק'' (לקראת שבת מלכתא)

       ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה תפילה,  מעשים טובים ודרך ארץ", והדבר דורש הסבר, וכי התורה צריכה חיזוק?! הרי על קבלת התורה כתוב בחז"ל את הפסוק "ד' עוז לעמו יתן", התורה נקראת 'עוז וחוזק', תפילה גם היא נקראת בלשון חז"ל בברכות "דברים העומדים ברומו של עולם", הרי אין לנו דברים חזקים יותר מתורה ותפילה, ומהו לשון חז"ל תורה ותפילה צריכים חיזוק, היה לו לומר שהאדם צריך חיזוק ולא התורה והתפילה?!  ולבאר זאת נספר מעשה שאירע עם כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, כשישב פעם למשא ומתן עם אברך אחד, ותוך הדברים אמר לו אותו אברך- "אני מבטיח שמהיום אעשה כל מה שאני יכול"... ענה לו הרבי ואמר – "הזהר בלשונך, אתה אומר שתעשה כל מה שאתה יכול , וכי יודע אתה מה מסוגל אתה לעשות?! יש לך בכלל שמץ של מושג עד כמה כוחותיך עצומים?!", ואז הוסיף ואמר: "אספר לך,

     בצעירותי בהיותי אב"ד של ק"ק קלויזנבורג, הייתה לי שם ישיבה.  כשאמרתי שיעור כללי בפני כל תלמידי הישיבה, היית זקוק לשיעור לכעשרה ספרים. בימים ההם הדפיסו את הספרים על נייר כבד מאוד, ואף גודלם היה גדול מאוד, כך שכל ספר שקל היטב. אני הבנתי שלקחת עמי עשרה ספרים מארון הספרים לסטנדר אין בי את הכוחות. על כן לפני השיעור הייתי נותן את רשימת הספרים לבחור, והוא הכין לי אותם על הסטנדר. " לאחר שנים בשנות המלחמה כשהייתי במחנות הריכוז אצל הגרמנים ימ"ש, היו מניחים עלי אבנים וחפצים במשקל של שלושים וארבעים ק"ג, והייתי מטפס איתם לבניינים גבוהים, וכך במשך למעלה משתים עשרה שעות ביממה, ואז גיליתי אלו כוחות עצומים יש לי. שנים קודם לכן הבנתי שאת הגמרא והרשב"א אינני יכול לסחוב, האם באמת לא יכולתי לסוחבם?! לכן תזהר כשאתה אומר שתעשה כל שביכולתך, כי אין לך כלל השגה מהו גבול יכולתך". לפיכך, מה שהקשינו בביאור חז"ל שארבעה דברים צריכים חיזוק, והרי האדם הוא זה שצריך חיזוק, אלא שאין הדבר כך,  האדם אינו צריך חיזוק, הוא חזק מאוד ויכולתו אדירה, והראיה לכך שבדברים שהוא חפץ להשיגם רואים את תגובותיו ויכולותיו שאין להן גבול, ומדוע לתורה ותפילה אין הדברים כך? אומרים לנו חז"ל כיון שדברים אלו צריכים חיזוק אצל האדם, כלומר אילו היה יודע האדם כמה עוצמה הוא מחזיק בידו על ידי רגע של לימוד תורה, כמה השפעה הוא מוריד לעולם בכל תפילה שהוא מתפלל ומתקשר לקונו, כמה עולמות נבנים מעיסוקו במצוות, כמה שכר וברכה הוא משרה על עצמו ועל בני משפחתו והעולם כולו, אז לא היה קשה לקום לתפילה ולהתחבר אליה כראוי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ח

בעיר אחת הרחיבו את צידו המזרחי של בית הכנסת, ולפתע מצאו את עצמם "יושבי המזרח" רחוקים מארון הקודש. מאחר שנכבדי הקהילה רכשו מקומות בקיר המזרחי ולא בלב בית הכנסת, הם תבעו את הפרנסים לדין.  לתדהמתם פסק הרב, כי הצדק עם הפרנסים, וכראיה לדבריו הוא ציין את האות "יוד" שניטלה משרי והתווספה לו להושע. בעקבות זאת הפכה האות "הא", שהייתה בראש שמו של הושע בן נון, לאות השנייה.  מדוע לא התרעמה על כך האות "הא"? התשובה היא: את נותרת במקומך כפי שהיית - מה שהוסיפו לפניך, אין זה עניינך כלל... ("מעיינה של תורה", בשם שמועות טובות).

    האות "יוד" בשמה של שרי לא הייתה מנוקדת. אולם, בן נון כאשר הוסיפו אותה לשמו של הושע, היא זכתה לתוספת של שתי נקודות זו מתחת לזו, המציינות את ניקוד ה"שוא". מהיכן ניטלו נקודות אלו?  זהו פשר ניקוד ה"חיריק" במלה "בן נון" תחת ניקוד ה"סגול" שהיה ראוי לה. מה"סגול" ניטלו שתי נקודות שהועברו לאות "יוד" שנוספה להושע,  ונותר לו ה"חיריק בלבד"... ("קהלת משה").

     הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.

     התורה רוצה ללמדנו שאל לו לאדם להסתתר בביתו וליהנות מהשפע שיש לו - ולחכות שהעניים יבואו עד אליו ויתחננו שיעזור להם, אלא עליו לחזר אחר העניים והמסכנים ולהושיט להם יד תומכת, ולמסור נפש על העניין וגם כשקשה וכואב.

 אין עוד מלבדו (אגישמקע ווארט, גליון 423)

     מעשה בהרה"ק רבי הלל מפאריטש זי"ע, מגדולי בני היכלא של הרה"ק אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זי"ע, שישב עם קבוצת חסידים בביהמ"ד בליובאוויטש ואכלו בהתעלות את הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים. עודם מקיימים את מצוות היום באכילה ושתייה כשמאמרי חסידות עמוקים נוטפים משפתותיהם, ודלת ביהמ"ד נפתחת בבהילות, יהודי נכנס מבוהל כולו, דמעתו על לחיו ושח לחסידים על חתן יתום ומסכן שהתארס עם כלה יתומה, והפריץ העירוני שבה אותו והשליכו אל בור כלאו מחמת חוב כלשהו,  בהודיעו שאם עד צאת הכוכבים לא יניחו בכף ידיו 300 רובל כסף, סכום עצום לכל הדעות, יוציאנו מידית להורג, רח"ל

     רבי הלל עזב את הסעודה נסער ויצא בהול לקבץ מעות בבתי יהודי העיירה. לא קשה לשער מה כבר יכול היה לצמוח מיהודים קשי יום - כל השתדלותו לא הניבה יותר ממספר רובלים בודדים. רבי הלל לא התמהמה ובצעד הרואי חש אל בית המרזח המקומי,  שם, ידע רבי הלל, יושבים דרך קבע מספר יהודים מתבוללים ועשירים. מי יודע, אולי מהם תצמח הצלת הנפשות.  המתבוללים, כראותם אותו וכשומעם את בקשתו, פרצו בצחוק גס.  אחד מהם הצביע על בקבוק יי"ש חזק במיוחד שניצב על השולחן, והציע עסקה: "אם תשתה את הבקבוק כולו עד הטיפה האחרונה, הרי לך מאה רובל כסף". רבי הלל ניסה לדבר על ליבם לבל יבקשוהו לעשות כזאת בשעה זו של ערב יום הכיפורים כשהחמה תלויה כבר בראשי האילנות, אולם ליבם היה אטום ולא נותרה ברירה בידיו אלא לשתות את הבקבוק על כל תכולתו. כשכילה,  שולשלו לידיו מאה רובל טבין ותקילין. כעת היה זה תורו של המתבולל השני להצביע על בקבוק אחר, חריף עוד יותר מקודמו ולהציע תמורת שתייתו הכמעט בלתי אפשרית, מאה רובלים נוספים. רבי הלל כבר חש ברע וכל כולו דאב מהשתייה הראשונית,  אבל לא, הוא לא יחשוב על עצמו ועל מסוגלותו כשהחתן המסכן משווע מאחורי סורג ובריח. בכוחות לא לו הוא לגם את הבקבוק השני וקיבל לידיו הרוטטות מאה רובלים נוספים.  בסיבוב השלישי שוב הוצע לו לשתות בקבוק חריף ביותר תמורת מאה רובלים נוספים, ובמסירות נפש, כשמוחו מעורפל וראשו מיוסר, הוא שתה את הבקבוק השלישי עד תום. מבית המרזח הוא יצא מתנדנד וכאוב כשעיניו בקושי מזהות את הדרך לבית הפריץ, אך ליבו הטהור מלא באושר עילאי ענוג. הוא הגיע ברגעי דמדומי החמה לבית הפריץ ושחרר את החתן המסכן.

     בקושי רב הוא שירך את רגליו לבית-הכנסת, שם נפל על אחד הספסלים ושקע בשינה מעורפלת. הרבי והחסידים כבר סיימו את התפילה המרוממת ורובם נשארו בבית- הכנסת ללימוד ולאמירת תהלים למשך הליל הקדוש כולו. לפתע ננער רבי הלל משנתו, קם ביראה נוראה מהספסל עליו שכב ומיד ניגש אל ארון קודש כשעיניו שטופות דמע ופניו בוערות כלפידים. באחת הסיט את הפרוכת הצידה, פתח את הדלת וקרא מנהמת לב ובזעקה אדירה: "אתה הוראת לדעת,  כי ה' הוא הא-לוקים, איד עוד מלבדו" - - -

     הקהל כולו עמד והשתומם, מלבד הרבי הקדוש שמיהר להי סביר: דעו לכם שכל חודש אלול ותשובתו, ראש השנה ושופרו,  עשרת ימי תשובה ותיקוניהם, יום הכיפורים וסליחתו, חג סוכות על לולבו וסוכתו - הכול אינם אלא אמצעי להגיע לשמחת-תורה ולהתרומם אל הרגע הזה, שעה שכל הרקיעים נפתחים בפני איש הישראלי והוא רואה בעיני בשר כי רק ה' הוא הא-לוקים - אתה הוראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים, אין עוד מלבדו - - - האדמו"ר האמצעי סיים ואמר:  רבי הלל בשכרותו שהגיעה מתוך מסירות נפש עצומה, זכה כבר הלילה, ליל יום הכיפורים, להגיע למדרגה זו של הכרת א-לוקים נשגבה... להגיע לפסגה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ח

  אפשר להמריא לגובה ולהישאר נמוך, תלוי איזה אויר נושמים.

     בספר "סגולת ישראל" מובא מספר "עובר אורח" שישנה סגולה לצאת לדרך עם ההושענא של ההושענות של "הושענא רבא", או שלפחות יידע בבירור באיזה מקום נמצאת "ההושענא" שלו, ובשעת הסכנה יאמר: " אני והוא הושיעה נא".

     המהר"ל אומר כמו נס זה בלתי טבעי כך גם לעמוד בניסיון זה בלתי טבעי.

     ושמתי את זרעך כעפר הארץ )יג, טז(. מובא בבראשית רבה מה עפר הארץ מסוף העולם עד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר מכלה את כל המתכות והוא קיים לעול עפר הארץ ם, כך ישראל, כל אומות העולם בטלים וישראל קיימים לעולם.

הלב נשאר

     ''רבי, עזור לי!"  היה זה בליל יום כיפור. בעיירה ברדיטשוב בית הכנסת כבר מלא מפה לפה, מחכים לרבי לוי יצחק שיגיע כדי שיתחילו בתפילת 'כל נדרי'. הרב יושב בחדרו, מרגיש שעדיין איננו מסוגל לקבל את היום הקדוש, כשלפתע נכנסת אישה בוכייה לחדר: " רבנו, בעלי עזב את הבית, נשארתי לבד עם הילדים, לא יכולה יותר. תעזור לי!" " מה קרה?", שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, "למה הוא הלך פתאום?" " בעלי אומר שאני שחורה", אומרת האישה בדמעות.  והיא מסבירה. "אני עובדת קשה, מנקה תנורים מבוקר עד ליל, חוזרת מפויחת לבית, ובעלי אומר שאני שחורה.." . רבי לוי יצחק שואל, "ומה את עונה לו כשהוא אומר לך שאת שחורה?" " אני אומרת לו שזה רק לכלוך! שזה רק חיצוני, שבתוך הלב לא השתנה כלום ". וליבו של סנגורן של ישראל רועד. רבי לוי יצחק מרגיע ומעודד אותה, לא עוזב את החדר עד שהאישה רגועה והוא מבטיח לה שיעשה הכול להחזיר את בעלה הביתה. וכשהיא יוצאת, נוטל הרב את כובעו וממהר לבית הכנסת.

     פתאום הדלת נפתחת לרווחה, הרב נכנס וניגש לארון הקודש, פותח את דלתותיו ובוכה. " רבונו של עולם, אנחנו שחורים, אז מה? אתה לא רואה שזה רק לכלוך, שזה רק חיצוני ובתוך הלב לא השתנה כלום?  אנא ה', גם אם חטאנו והתלכלכנו עדיין בפנים הלב בוער ורוצה לעובדך, עדיין אנחנו זכים ומתגעגעים, בבקשה אבאל'ה, תסלח לילדים שלך, תנקה אותם מהלכלוך ותיתן להם שנה טובה".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות,  ושוכח להמליך על עצמו...

      דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

     הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

     הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

      המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

     ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...

"     ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

     זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

     אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב,  בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...  קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה,  לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".  התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".  מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".  כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/,

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ח

  יש לדעת שכל אדם שמזמינים אותו להיות נוכח בברית מילה, הוא חייב ללכת ולהיות נוכח, וכל זאת כאשר יהודי שם לו הזמנה בידו. אנשים שמגיעים לברית מילה מתוקף הזמנת הורי הילד, בעת שהם נוכחים בברית, הם זוכים שכל עוונותיהם נמחלים להם באותו זמן.

הניצוץ היהודי (פניני בית הלוי, עלון 451)

     יהודים רבים מאוד גלו לסיביר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, רבים מהם מברית המועצות (לשעבר(.  אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם (, ומה שהעסיק אותו כמובן, הן ביום יום ובפרט בתקופת החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה שמירה על התפילות מדי יום ובחגים . ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים, משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל,  אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה.  וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור,  מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות והפיוטים,  עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר – לפחות חלק מן התפילות.  ה"פלוס" – אם אפשר לכנות זאת כך – במצב כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע, משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו , וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא מייקר אותו ביותר.

     תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע:  וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים וכנ"ל . ואז, תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים – האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים , ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, -שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- , האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם?   האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו", "שהוא כל יכול", "שהוא מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים  "(??? ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים, הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים אולי אחרת, עדיין בוודאי כולם מאמינים". ובכל זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.

      וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים – דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב.  הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה, ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש" כמוהו..... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו.  ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה. ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי?  ור' מנדל משיב בלחש: כן, לתדהמתו עונה לו הברנש: "גם אני".  ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים נעתקו מפיו,  ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות – "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!..... לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור,  ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו: מחר יום הכיפורים...  וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבת?? כל היום על הדרגש.

     פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים: " רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף תפלה, ממש כלום.  אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר – תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי.  ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו: אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – מאמין ומתעורר,  על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/