יום ראשון, 21 בינואר 2018

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח



אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו – הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...

   ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.

    יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.

חליפה (אחת שאלתי 2)
    מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי".
    האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב.
    לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה


החוויה היהודית



אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח



בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..



 החוויה היהודית





יום שישי, 19 בינואר 2018

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח



אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל .
      אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ...
      בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן .   ( הרב אהרן ליכטנשטיין)
     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב .
     בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים .
     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב ,     ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים  ( אמרי יוסף (

  ופרעה חולם ".    (אפריון שלמה, גיליון 236)
     לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום  .  ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום .
      במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד   המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים   בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ...  שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד   
     אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור   ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . '  למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים  המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ...   שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה  ...?  אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה   תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ...   באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום   אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה   אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום   נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום  ?!'  אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין   לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.

החוויה היהודית



יום חמישי, 18 בינואר 2018

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח



 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).
    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.
    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -
    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...
    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.
    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.
    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש


החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
 http://dosanova.co.il/





נקודה שבועית פרשת "בא" ה'תשע"ח


בפרשת השבוע נקרא את שלושת המכות האחרונות המסיימות את עשרת מכות מצרים שיובילו בעקבותיהן את יציאת בני ישראל ממצרים.
מכות מצרים ויציאת מצרים עצמה היו מנפלאות ה', ניסים גדולים ומעשים על טבעיים שאין בלתי ה' מי שיעשה כדברים האלה.
מעשה ה' במצרים ויציאת ישראל משם מהווים אירוע כה חשוב שהם הוזכרו בעשרת הדיברות, שניתנו למשה בהר סיני :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ועל כך שאל רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מדוע דווקא יציאת מצרים מוזכרת בעשרת הדיברות ולא דווקא בריאת העולם מפרשת בראשית שהיא הרי פעולה גדולה ומקיפה יותר מהיציאה ממצרים? ותשובתו שם היא שאת עשרת המכות ויציאת מצרים ראו ישראל במו עיניהם וזה עדיף על פני הידיעה שהגיעה אליהם במסורת מדור לדור.
ביציאת מצרים נוכח עם ישראל לראות בפועל ובאופן מוחשי עד כמה שולט ה' בעולמו ובכל הכוחות שבבריאה.

ה' בעשרת המכות, מול עיני עם ישראל, היתל באיתני הטבע: הפך את המים לדם, הפך את האור לחושך ועפר לכינים, כל אלה היו עדות ממשית לבני אדם ביכולת הבל פיו של ה' יתברך.

זו גם הסיבה שחז"ל קבעו את מצוות זכירת יציאת מצרים בצמוד לקריאת שמע, שכן יציאת מצרים ועשרת המכות מסייעות לנו להבין כיצד "ה' אלוקינו" הוא "ה' אחד" ומיוחד. עשרת המכות שמסתיימות בפרשתנו מעידות על מלכותו הבלעדית של ה' ביקום.

כל זה מביא אותנו לידיעה והבנה שהכול בעולמנו יחסי. הנהגת ה' בעולם אינה מוזכרת מידי יום ושעה בבליל התקשורת והמידע שאנו מקבלים בכל רגע ודווקא לאור זאת אנו מחויבים להזכיר פעמיים מידי יום את נפלאות ה' במצרים ולהכיר במשמעותם.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם





יום רביעי, 17 בינואר 2018

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ח


האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.

   הגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם.

    "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות – יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו – הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות – המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו – זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר.

    יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המוות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות?ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''.ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו...

ויבא אל פרעה" [מא, יד]. (אוצרות הפרשה, עלון 784 )
    מה עושה רב בישראל כאשר באים אליו פסולי חיתון ודורשים שישיא אותם, אחרת – הם יפנו לשלטונות הממונים, וילשינו עליו שהוא מסרב?
    בדורות הקודמים, כאשר יהודי היה ניגש לבית המלוכה, והיה מספר שהרב מסרב להשיאו, הרי שבדרך כלל מקרה כזה היה כרוך בפיקוח נפש אמיתי, והמלך היה מצווה לערוף את ראשו של הרב המסרב למלא אחר חוקי הממלכה. והנה, בימיו של ה 'נודע ביהודה' אירע כדבר הזה, כאשר יהודי כהן ביקש לשאת גרושה, וכשהנוב"י לא רצה לעשות זאת, הלך היהודי והלשין עליו למלכת אוסטריה, מריה תרזה. המלכה, שידעה על גדלותו של הגאון ההוא, לא מיהרה להוציא עליו גזר דין, אבל ציוותה על ה'נודע ביהודה' שיסדר חופה וקידושין לאיש ההוא, אחרת – רע ומר יהיה גורלו. משראה הנוב"י כך, אמר לכהן שהוא מוכן לסדר לו קידושין... הלך האיש וסידר את כל ענייני החתונה, ובתאריך שנקבע הגיע עם הגרושה ועמד תחת החופה.
    בעת הקידושין, כשה 'חתן' היה צריך לומר 'הרי את מקודשת לי', אמר לו הנוב"י שיגיד אחריו מילה במילה... והגאון החל לומר, והאיש אחריו: 'הרי את מקודשת לי כדת המלכה מריה תרזה'--- וכל הנוכחים פרצו בצחוק מתגלגל - - - השלב הבא היה שהקהל עזב את המקום, והותיר את הכהן והגרושה לבדם... הכול ירדו לסוף דעתו של ה 'נודע ביהודה', והבינו שכיוון שעשה כך, אין יותר כל אפשרות להלשין עליו למלכה, וגם היא עצמה לא תוכל לצוות עליו מאומה, שכן הוא עשה בדיוק את שהצטווה ממנה, וקידש את הסורר ההוא כדת המלכה מריה תרזה... הקהל שבא להשתתף בחתונה, הבין אפוא את אשר לפניו, וראה בחוש את חוכמתם של גדולי ישראל, ולכן עזבו את המקום. הבושה שנגרמה לאותו כהן הייתה עצומה, וכך יצא הנוב"י, עבד למלך מלכי המלכים, וידו על העליונה.


החוויה היהודית




יום שני, 15 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ח



 הגאון רבי אבא סוויאטיצקי זצ"ל (גיסו של החזון אי"ש ורבה של קוסובה לאחר פטירת חמיו הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל) היה נוהג בימי החורף והקור לצעוד מוקדם בבוקר בסמטאותיה, הריקים מאדם, של קוסובה. הוא היה סוקר ובוחן את גג העץ של כל בית יהודי כדי לברר "עניין כמוס". מה העניין? ובכן, לכל גג יש ארובה משלו. בית, שארובתוַ לאַ מעלהַ עשן,ַ לאַ הוסקַ שםַ התנור,ַ וזהַ סימןַ שבעלַ הביתַ עניַ מרוד, ואיןַ ידוַ משגתַ לקנותַ עצים להסקה, לחמםַ אתַ ביתו.ַ ובניַ הביתַ ודאיַ רועדיםַ מקור.ַ מיַ ידאגַ להםַ אםַ לאַ רבַ העיר? ידע רבי אבא, את אשר מוטל עליו לעשות. בערב, עם רדת החשיכה, נטל קרדום ונכנס למחסן העצים שבחצר ביתו. חטב ובקע כמה גזעים יבשים וקשרם בחבילה. ובאישון לילה, עת הכול נמו את שנתם, היה צועד חרש לעבר הבית, מניח שם בחשאי את צרור העצים, כדי שלא יתביישו ושב על עקבותיו...

    וביאר "בית הלוי", שידוע שמידות טובות עוברות בירושה מאב לבן. אמנם לפעמים יתכן שיהיה אחד שדבוק בתורה או אוהב מצוות, ואעפ"כ לא יהיה ניכר בזרעו אחריו. הטעם לזה: מפני שהאב עשה את המצווה לשם כבוד או ממון, כך שמוריש לבנו במידות ותכונות נפשו את החיבה לממון או לכבוד, והן אמנם שהאב בחר להגיע לדברים אלו ע"י התורה, אבל בחירתו זו, לא עוברת בירושה, רק החיבה לממון או לכבוד זה מה שמוריש לבנו.

    "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) - "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

    ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה זו גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.
החסד בכאבי הבטן (פניני עין חמד גיליון 668) 
    סיפור זה נשלח ע"י אחד מקוראינו והוא התרחש לאחרונה ויש בו כדי לאמת לנו עד כמה הקב"ה משגיח עלינו בכל פרט ופרט, ועד כמה עלינו להאמין שכל מה שעובר עלינו הוא רק לטובתנו ולתועלתנו, אפילו שנראה כצרה הכי ג ולה. ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:
    תחילת סיפור זה התרחש ביום שבת באמצע חודש אלול ה 'תשע"ז. אחותי הגדולה הרגישה כאבים נוראים וחזקים בבטנה. מיהרנו לגשת לאחד מהשכנים המתנדב בארגון 'הצלה' והוא ווידא שאין מדובר בדלקת תוספתן ולכן אמר שאין צורך להבהילה לבית-הרפואה בעיצומו של יום השבת ועניין זה סובל דיחוי. כאבי הבטן לא חלפו כלל ועיקר ולכן במוצאי שבת לקחנו את אחותי לבית הרפואה. הרופאים שלחו אותה לבצע מספר בדיקות ובסיכומו של עניין אחד הרופאים ניגש אלינו וסיפר כי מצאו את מקור כאבי הבטן והם בשל אבניםַ הנמצאיםַ בכיס המרה.ַ מאחר ולא מדובר בניתוח מציל חיים שחייבים לבצעו מיידית, נקבע מועד לביצוע הניתוח בעתיד והיא שוחררה לביתה. הרופא הזהיר אותה להתרחק מכל המאכלים שמכילים שמן ושומן. כשבוע וחצי לאחר מכן עברה ניתוח לפרוסקופיה וחזרה לביתה באותה היום. ב"ה היא התאוששה מהרה ואף חזרה לעבודתה לאחר ימים בודדים. חשבנו שלמרות שמדובר ב 'חוויה' לא-נעימה אבל ב"ה היא מאחרינו.. אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות וכאןַ המתינה לנוַ 'הפתעה' גדולה.
    כשבוע לאחר הניתוח צלצל הרופא וביקש מאחותי שתיפגש עמו במשרדו. כשהגיעה אחותי לשם, סיפר הרופא שלאחר הניתוח הוא שלח את המרה לבדיקה שגרתית במעבדה, והפתולוג מצא שינוים בתאים המצביעים על התחלת ה 'מחלה הארורה'. ליתר דיוק, הקדמת המחלה. וגילוי המחלה בשלב מוקדם מאוד משנה את כל התמונה עבור החולה. ולמעשהַ מדוברַ בהבדלַ ביןַ מוותַ לחיים. כשיש גידול אצל הלבלב והמרה, הוא נקרא בשפה המקצועית של הרופאים בשם 'הרוצח השקט' וזאת בשל העובדה שאין רואים או מרגישים אותו. ועד שהסימפטומים מתגלים – המחלה כבר נמצאת בשלבים מתקדמים וכבר מאוחר מדי עבור אותו החולה."את מבינה?", שאל אותה הרופא. "כן, אני מבינה" השיבה אחותי. "אני מבינה שהאבנים בכיס המרה היו נס אמיתי עבורי,ַ וכאביַ הבטןַ העזיםַ היוַ החסדַ היותרַ גדולַ שהיה ". הרופא גם הסביר שבזכות העובדה שהמחלה נמצאת בשלביה המוקדמים - ניתן לנתח. במציאות שבה המחלה מתפשטת, אין אפשרות כבר לנתח וכיום לרפואה אין טיפול להציע. הר95פא עוד הדגיש ואמר כי הסיכוייםַ לשרודַ חמשַׁ שניםַ עםַ המחלה בדרך הטבע הם... אפס. ולכן אי אפשר לתארַ ולשערַ אתַ גודלַ הנסַ שבדבר.ַ
    באותה שבת אחותי הייתה אצלנו ובאמצע סעודת ליל שבת היא גילתה לנו מדוע הרופא ביקש שהיא תגיע למשרדוַ במידיתַ ומהַ שהתרחשַׁ באותה שבוע . היינו המומים. כמעט שלא יכולנו להוציא הגה מפינו. כזה חסד מה', כזה נס גלוי. למחרת בסעודת היום סיפרתי מה שעלה במחשבתי בעת הלימוד. אומרים אנו ב 'נשמת כל חי' – וְִּאּלּוִ פינּו מלאִ שיָרה כיָם. ולשונֵּנּו רנָה כהמֹון גּליו. וְּשְּפתֹוֵּתינּו שבח ּכ מ ְּר ֲח ֵּבי ָר ִקי ַע . וְּ ֵּעינֵּינּו ְּמ ִאירֹות ַכ ֶׁש ֶׁמש וְּ ַכיֵָּר ַח. וְּיֵָּדינּו פְּרּושֹות ְּכנִ ְּשֵּרי ָש ָמיִם. וְַּר ְּגֵּלינּו ַקּלות ָכ ַאיָלות. אין אנחנּו מספיקים לְהֹודֹותַ לְך ה'ַ אֹ-לקינּו ואֹ-ל קיֲַׁאבֹו תינּו.ַׁ ּו ְׁל ָּב רְך ֶאת ִש ְׁמָך מ ְׁל כנּו. על ַא חת מָא ֶלף ֶא ֶלף ַא ְׁל פי ֲא ָּל ִפים וְׁ ִר בי ְׁר ָּבבות ְׁפ ָּע ִמים. הּטֹובֹות ִנ ִסים וְׁ ִנ ְׁפ ָּלאֹות ַׁ ֶש ָּע ִשי ָּת ִעם ֲאבֹו תינּו וְׁ ִע ָּמנּו. מלבד הפירוש הפשוט, שמזכירים את מספר הטובות שבורא העולם מרעיף עלינו, שאין להם סוף, עוד ניתן לפרש ביאור נוסף- שאיןַׁאנוַׁמספיקים ַׁלהודותַׁעל ַׁטובותַׁכאלוַׁשעושהַׁ עימנו מי ַׁשאמר ַׁוהיה ַׁהעולם, שהסיכויים ַׁהם ַׁאחד ַׁמריביַׁ רבבות,ַׁניסיםַׁכאלוַׁשכמעטַׁאיןַׁהמוחַׁיכולַׁלסבול! אחותי עברה ניתוח נוסף, הפעם ניתוח יותר מורכב אצל רופא יותר בכיר, בעשרת ימי תשובה. בימי חוה"מ סוכות חזרנו אל הרופא והואַׁאישרַׁשב"הַׁהכלַׁהוסרַׁוהיאַׁנקיה מהמחלה.ַׁ עדיין ַׁאנו ַׁעומדים ַׁתחת ַׁהרושם ַׁהעצום ַׁשל ַׁהנס ַׁהגלויַׁ שראינוַׁבמוַׁעינינו. אחיה מסיים בבקשה: "אני מבקש מכל הקוראים שהתחזקו מסיפורה, שיתפללו בשביל אחותי D7ל עוד נס, שבקרוב מD7ש תמצא 'תרצה בת חנה יעל' את זיווגה המתאים ותזכה לבנות בית נאמן בישראל. הלא ראינו שהקב"ה הוא כל יכול, למעלה מכל הסיכויים!!!

החוויה היהודית